הוא הבין מיד . "מתי אתה יכול לצאת ? " שאלתי . "מיד" . השיב . עוד לפני שהגעתי בדקתי את לו"ז הטיסות מנמל התעופה אורלי לישראל . הטיסה יצאה בצהריים . לא היה סיכוי שנגיע אליה . "לא נספיק היום", הודעתי לשר החוץ הניגרי . "נעשה את זה מחר . תבוא לאונסקו, תתנהג כרגיל, תדאג שיראו אותך ואני אבוא ואשלוף אותך משם" . "צריך לקחת גם את העוזר שלי . שיבוא עם המזוודות" . "שום עוזר . רק אתה", הודעתי לו . השלב הבא היה לדאוג לכרטיס טיסה במחלקה הראשונה . אלפי פרנקים צרפתיים . פניתי למנהלה בשגרירות שפנו למשרד בירושלים . "תנו לאייזיק כל מה שהוא רוצה", התקבלה תשובה מהירה . בבוקר הגעתי לבניין של אונסקו . שר החוץ הניגרי ישב והאזין לדיון . בשעה היעודה עשיתי לו סימן ‑ החוצה . . . חיכיתי ברכב הפרטי שלי, רנו ,18 בכניסה האחורית של הבניין, וטסנו לאורלי עם ארנק מלא פרנקים . קניתי לו כרטיס למחלקה הראשונה, בשם בדוי כמובן, ונשארתי איתו במטוס עד שהדיילים רמזו לי שעוד רגע סוגרים את הדלתות והמטוס ממריא . . . נשארתי בערך רבע שעה לאחר ההמראה, לוודא שאין שום תקלה, והתקשרתי למשרד החוץ, לדייב . "החבילה בדרך", עדכנתי אותו . "ידעתי ....
אל הספר