פרוזה ולמרות הכול: עזה

334 ס מא ח סן בית הספר על שם מוסטפא חאפז, שהיה גנרל בצבא המצרי שהוצב בעזה מאז שנת ,1951 גרם לאבדות רבות לאויב וזרע אימה בליבו, עד שחוסל על ידי מטען שהוטמן במכוניתו בשנת ,1956 גם כן בעזה . הרוכלים מסתובבים ברחובות ובצמתים כשהם מכריזים על סחורה שבינתיים כמעט התקלקלה, המראה שלה מעיד על כך . אבל אתה בכל זאת מרחם על בעליה העניים, ולמעשה אין לך מה לעשות חוץ מלהיענות להזמנתם . רוכלים אחרים מכריזים על הסחורה שלהם בשיר שהם חיברו בזמן שעמדו תחת קרני השמש, שיר המדבר על הגבורה והצֻמוד, העמידה האיתנה וההישארות על אדמתם . כאשר אתה מתבונן בדמות המזיעה הזאת שהותשה על ידי העוני אך קומתה נותרה זקופה, אתה מחליט שהשיר הזה מדבר עליו באופן מיוחד, ואתה חושב לשיר יחד איתו כדי שהוא יישאר כאן . הסיור שלי בלב העיר נמשך, ואני עצובה, מדמיינת את הילדים שנעלמו ממנה . למעשה שמתי לב שלא נתקלתי באף ילד שצועד לצד אימו כמו שרואים בדרך כלל . האם הפחד מונע מהם לצאת ? האם הם מסתפקים עכשיו במשחק בתוך הסמטאות, כמו אלה שהשארתי אחריי בשכונה שבה אני גרה בשולי העיר ? הם צעקו שם מהבוקר כשהם מחקים את קולות הטילים, מבחינים בדייקנות ...  אל הספר