פרק שליש י 128 בתיאור האותיות הפורחות נשען ביאליק, כמובן, על המדרש הידוע על מותו של רבי חנינא בן תרדיון, אחד מעשרת הרוגי מלכות . רבי חנינא לימד תורה למרות הגזרה הרומית שאסרה על כך, ובעקבות זאת הועלה על המוקד כרוך בספר תורה . כמאמר המדרש : 'הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האוּר' . ובעודו נתון בלהבות 'אמרו לו תלמידיו : רבי מה אתה רואה ? ' – והוא השיב – 'גווילין 4 בדימוי זה העביר המדרש את המסר שלא עלה בידי הרומים נִשרפין ואותיות פורחות' . לסכל את משימתו של רבי חנינא בן תרדיון . הוא ביקש להמשיך את לימוד התורה ואת שמירת המצוות גם בשעת גזירה, ואף שנתפס ונשרף עם ספר התורה עצמו, האותיות – תוכן הדברים ונשמתם – פרחו באוויר ולא כלו באש . כמו בשירו של ביאליק, דימוי האותיות הפורחות שב ועלה במוצאי מלחמת העולם השנייה, מיד לאחר אסון השואה . כותבים ומחברים רבים במחנות העקורים בגרמניה חזרו והזכירו את האותיות הפורחות בכתביהם, אלא שהפעם היו הם עצמם אודים מוצלים מאותה האש . בהקשר זה מעניין לקרוא את מה שכתב ב - 1950 יוסף רוזנזפט, ראש הוועד היהודי של מחנה העקורים ברגן - בלזן ור...
אל הספר