פרק אחד עשר 296 מפשיטים עור גופם בחיים חיתם באין חמלה, צועק ואין מושיע . . . בני אדם נטבעים בימים ובנהרות מאכל לדגים . . . אנשים ונשים יוצאים מדעתם והולכים חשופי שת בשוקים וברחובות . . . גם ישים נגד עיניו קול צווחות ויללות על צרות ומיתות . האם אז "לא יכנע לבבו הערל מהרעדה ומן הפחד פן יפגע בו אחת מהנה או קצתם או כולם" ? ומי שעדיין מתפתה ליצרו מוטב שבשעת החטא ידמיין לעצמו "כלבים שוטים צועקים וחיות רעות טורפים בני אדם וחותכין בשרם בשיניהם, רוצחים חרבות בידיהם, שוחטים אדם בפניהם, צורות מכוערות מלאים עינים ושערות . . . ומזה יזדעזע גופו וישוב אחריו מלחטוא" . העולם הזה אפל ומסוכן, ולחוטאים ממתינים העונשים המזוויעים של הגיהינום . ממקורות שונים ליקט "שבט מוסר" את הידיעות על הגיהינום, ידע להצביע על פתחי הכניסה אליו, תיאר את אֵימתו ( "האש הנמצא שם הוא גדול ששים פעמים מהאש של העולם הזה . . . ויש שם כמה מיני מזיקים ומחבלים משונים ומכוערים להעניש את הרשעים" ) , ומיין את הנידונים על פי גורלם : "יש מי שתולין וחונקין אותו, ויש מי שהורגים אותו וחונקים אותו, ויש מי שנוקרים את עיניהם ויש מי שתולין אותם בק...
אל הספר