| 53 ההבה שאכתוב כתבת פרופיל עליו עבור ה"פייננשל טיימס" . שבתי להגנברג עם צלם בקור הקשה של שיא החורף . הורסט קיבל את פנינו במעיל גדול ובכובע צמר אדום בוהק . בילינו יומיים מול האח הגדולה באולם הדו-קומתי, או בחדר השינה שלו, שחומם אך בקושי בעצים שבערו בתנור גדול שאריחיו הלבנים השחירו לאחר עשרות שנים של שימוש . הלהבות ריקדו בעוד הורסט מספר סיפורים, מנסה לשכנע אותי בהגינותו של אביו, ואילו אני דוחק בו לחשוב על אביו באורח ביקורתי יותר . זה היה משחק של טיעונים שחזרו על עצמם — משחק שהיה עתיד להימשך שנים . הורסט ישב בכורסה גדולה ועיין באלבומי התצלומים המשפחתיים . מדי פעם הוא ניגש לחדר אחר ושב כשבידו מסמך או שניים מהניירת של שרלוטה . לעתים הוא קלט את המבט ששלחתי בחטף אל קצה החדר, לעבר הדיוקן של סבו יוזף, אל התצלומים של אוטו ושל זייס-אינקוורט, או אל הדפס ישן של קרקוב . "אולי אמי גנבה את התמונה", הוא הפטיר כהשערה . פעם, כך הסביר, הוא ניסה להחזיר פריטים מסוימים לפולין, אך ללא הצלחה . הנושא היה בגדר טאבו בינינו . שוחחנו על ילדותו, אך הוא זכר מעט . הזיכרונות נצבעו על ידי תצלומים שהודבקו באלבומים, או ע...
אל הספר