שירה אהובה, צאי מהחדר רבקה כרמי ישבתי מסוגרת בחדר ולמדתי לבחינת ההתמחות בניאונטולוגיה כשנפתחה הדלת, ושירה — בתי בת ה- 6 שחזרה מבית הספר — הופתעה למצוא אותי בבית באמצע היום . אחרי כמה דקות יחד קראה לה אמי לארוחת הצהריים, ואני המשכתי בלימודיי . עד מהרה שירה חזרה לחדר, נרגשת מנוכחותי הלא מובנת ולא צפויה . אחרי הכול, בשש שנות חייה התרגלה לראות אותי מוקדם בבוקר ומאוחר בערב בימים שבהם לא היו לי תורנויות, כי בימי התורנויות לא התראינו יותר מיום וחצי, לפעמים שמונה פעמים בחודש . אחת המילים הראשונות ששירה למדה הייתה ״תורנות״ . איפה אמא ? בתורנות . אמא בבית באמצע היום — אירוע חריג ומיוחד, ושירה לא ויתרה . שוב ושוב היא חזרה לחדר, מבטיחה לשבת בשקט אבל לא מתאפקת . הייתי אובדת עצות . אמי גידלה אותה מלידתה, ואני הייתי ציפור דרור, פנויה פיזית ונפשית לקידום קריירה של רופאה וחוקרת המעורבת בהוראה ובאקדמיה בכלל, ושואפת לגדולות . סופי שבוע היו מצרך יקר ערך, וזמן האיכות הכמעט יחיד שלי עם בתי . ההחלטה לבקש מאמי לעבור לגור איתנו ולגדל את שירה הייתה ברורה לי עוד לפני שנולדה . הייתי נחושה להתקדם בחיי המקצועיים, ו...
אל הספר