יאללה | 240 את אייל היה בלתי אפשרי לפספס, 190 סנטימטר של חיוך בלתי נגמר . במפגש הראשון בתוכנית הוא הפתיע והגיע עם מדים של גבעתי . למה הפתיע ? כי הסיכוי של צעיר שעבר כימותרפיה להיות חייל קרבי הוא אפס . את אייל זה לא עניין . כשהודיעו לו על המחלה הוא החליט שהוא יצליח להתגייס לקרבי ויהי מה . כמה חודשים אחרי שהתחלנו את התוכנית הוא הגיע למפגש בלי המדים . עם הזמן הבחנו שהוא בקושי הולך . הוא סיפר ששחררו אותו כי יש לו בעיה ברגליים, שהשילוב של כימותרפיה ומאמץ של חייל קרבי לא הוכיח את עצמו, שהרופאים אומרים שבמקרה הטוב מדובר בשברי מאמץ שיישארו לעד, במקרה הפחות טוב ניוון שרירים שרק ילך ויחמיר . החייל הקרבי עם החיוך הענק הפסיק לחייך ובקושי הלך . "איך היה לך ? " התיישבתי לידו על הספסל, מלאת אנרגיה מהסדנה . "תראה לי את הדף, מה כתבו לך ? " אייל השפיל את המבט ואמר, "לא כתבו לי, רק אני כתבתי לאחרים . " כעסתי . "מה ? "למה ? " "כי אין לי יותר חלומות . כל החלומות שלי קשורים לרגליים . " ישבתי איתו, לא יודעת מה לומר, לא רציתי להגיד משהו סתמי כמו, זה בטוח יעבור או, הכול יהיה בסדר . הרגשתי שכל מה שאומר יהיה חסר...
אל הספר