יאללה | 182 כך הזדהיתי עם הכאב והפחד שלה, שכמעט שכחתי את כל התורה, את כל מה שאני מאמינה בו ואת כל מה שאני מטיפה לו — שזה ממש לא משנה איך אנחנו נראים, איזה מקצוע יש לנו ומה הלקות או הנכות שיש לנו, כי כל מה שאדם שממולנו קולט זו ההוויה שלנו . האמת שהיה בלתי אפשרי שלא להתאהב בנעמה . היה בה משהו שגרם לי רק לרצות לחבק אותה, אבל היה בי גם משהו שמאוד נרתע . עוד לא בדיוק הבנתי אז מה זה אומר סטומה, ועל אחת כמה וכמה סטומה שיוצאת משליטה . רגע לפני שסיימנו את הפגישה העזתי לשאול אותה, "תגידי, את הרעשים המוזרים האלה ששמענו במהלך הפגישה עשתה הסטומה ? " היא הסמיקה וחייכה חיוך מיואש שמיד גרם לי להצטער על השאלה, אבל מכיוון שכבר התחלתי לא הייתה דרך חזרה . "את יודעת," אמרה לה דפנה, "את נורא מתאמצת לעשות משהו שאי אפשר לעשות . לסטומה יש חיים משל עצמה, היא עושה רעשים, מפיקה ריחות, יוצאת משליטה ובכל זאת את כל הזמן יושבת דרוכה שחס וחלילה אף אחד לא יגלה אותה . " נעמה המשיכה להסתכל עלינו מיואשת ואני המשכתי לעשות את הדבר שאני הכי שונאת שעושים — לתת לעומדת מולי עצה מבלי שיש לי מושג עם מה באמת היא מתמודדת ומה היא חו...
אל הספר