יאללה | 176 הבנתי הכול, הבנתי את הסיבוב, הבנתי שיש משהו שלא נוח לי לפגוש ולחוות, הבנתי שזה לא באמת ממלא אלא מרוקן, הבנתי שלא הפנמתי ובטח שלא יישמתי, ולמרות כל התובנות המדהימות האלה בעוד רגע זה יקרה שוב . אחותי ואני צועדות בפארק . שתינו מתעסקות בעולם ההתפתחות והצמיחה, שתינו כותבות, שתינו מתחזקות תדמית מוארת ומאירה ושתינו נמצא את עצמנו אחת לכמה צעידות צורחות אחת על השנייה . הבוקר זה היה בגלל שהיא אמרה שמאוד חשוב לקרוא, ואני שכותבת ספרים על התפתחות וצמיחה אמרתי שקריאה לא שווה כלום, שידע לא שווה כלום, שהבנה לא שווה כלום, שכולנו יודעים הכול ולמרות זאת זה לא גורם לנו לעשות איזשהו שינוי . כשאני אומרת צרחות אתם צריכים להאמין לי, זה כמו כשהיינו ילדות והיינו רודפות אחת אחרי השנייה מסביב לשולחן, רצות וצורחות, "אני ארצח אותך," "אני אהרוג אותך," "אותך לאמא," "אותך לאבא . " הפעם אין אמא ואין אבא ואין שולחן . יש שתי נשים, שצועדות ומנופפות בידיים, כל אחת צועקת את דעתה וכל אחת שומעת רק את עצמה . נדמה לי שמה שאחותי ניסתה להגיד היה שבטח שקריאה משנה, שאם לא היינו קוראות את כל מה שקראנו לא היינו יודעות בכל...
אל הספר