| 131 צירי לייה אותה תחושה תביא לאותה התנהגות, לאותה הרגשה, לאותו שיתוק, לאותה בהלה . יום שלם את לא עושה כלום . יש לך הרצאה בערב, יש לך ספר לכתוב, יש לך סדנה לקדם, תעשי משהו, זה לא יכול להימשך ככה, אני רודה בעצמי, מרסקת את הערך העצמי שלי . שלושה ימים אחורה . בדרך הביתה אני מרגישה מרחפת . אחרי שעתיים של צילומים אצל יוסי אני מרגישה את הריחוף הזה שנותן לי להרגיש כול-יכולה . ברגע שהגעתי אליו הוא אמר לי : "וואו, איך את נראית ! זה הולך להיות קליל . אנחנו הולכים לעשות את זה ביד אחת קשורה . " ומאותו רגע במשך שעתיים הוא לא הפסיק להרים לי : "את יודעת מה הבעיה איתך ? שלא נדע איזו תמונה לבחור" ; "את יודעת מה הבעיה שלך ? שכל דבר נראה עלייך פגז״ ; "את יודעת מה הבעיה איתך ? שאין לך בעיה . " ואפילו שלא האמנתי לו, ושידעתי שהוא אומר את זה לכולן, ושזה הוציא ממני צחקוקים והסמקות של מתבגרת קלולסית — זה גם לגמרי הוציא ממני את הגרסה הכי פוטוגנית שלי . את הריחוף הזה אני מכירה מגיל שש, כשכל השכנים היו נאספים לראות את גנית ואותי רוקדות לצלילי או-דיר-לה-דה-דיר-לה-דה- דה . זה הריחוף שהרגשתי כשהעורכת שלי כתבה לי ש...
אל הספר