| 121 מכתל יאווה השיחה עמדתי עם דמעות בעיניים, הסתכלתי לשמיים ובלי לחשוב אמרתי לאמא שלי שנפטרה שלושה חודשים לפני כן, "את רואה, אמא ? אומנם לא נתתי לך סיבה להתגאות בי בחייך, אבל לפחות אני נותנת לך סיבה להתגאות בי אחרי מותך . " ואיך שאמרתי את זה הזדעזעתי . הזדעזעתי שאני עדיין חושבת מחשבה כזאת, הזדעזעתי שאני עדיין מאמינה שאני אכזבה . מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד הרגשתי שאני מאכזבת את ההורים שלי . אכזבתי אותם כשעזבתי את הבלט, ואכזבתי אותם כשהתחלתי לעשן, ואכזבתי אותם באספות הורים ואכזבתי אותם כשעזבתי את המגמה הריאלית, ואכזבתי אותם כשעזבתי את קורס הקצינות, ואכזבתי אותם כשלא סיימתי את התואר ואכזבתי אותם כשעזבתי את IBM ואכזבתי אותם כשעזבתי את מיקרוסופט ואכזבתי אותם כשלא הצלתי אותם, כל אחד בתורו . ופתאום ראיתי את הילדה הזאת, שהולכת עם משא האכזבה שכל כך הרבה שנים לא עוזב אותה, ובאותו רגע החלטתי לעשות רשימה של הדברים שאם הייתי שואלת את אמא שלי על מה היא הייתה גאה בי, זה מה שהיא הייתה עונה . בהתחלה זה היה קצת מגומגם . אמרתי שהיא בטח הייתה גאה בי על שלושת הילדים שלי ושהיא גם הייתה גאה על האיש שבחרתי...
אל הספר