יאללה | 54 "הו, יש המון דברים יותר חשובים מזה . יש השכלה, יש אישיות, יש ניסיון, להמשיך ? " לידה אני לא בוכה, אבל הלב שלי בוכה . איך היא מעיזה, אני חושבת לעצמי . איך היא מעיזה להתערב במשהו שהוא שלי, לתת חוות דעת בלי לדעת על מה היא מדברת, למחוק אותי, לבטל אותי, לפקפק בכל מי שאני . "זה לא שאני מפקפקת ביכולות שלך," היא אומרת והתודעה שלי, שלא מבינה "לא", שומעת רק : "אני מפקפקת ביכולות שלך . " הוויכוח נמשך ונמשך, קרוב לרבע שעה . רבע שעה שבה אני מדממת והלב שלי נסגר . אנחנו נפרדות כאילו כלום לא קרה, אבל קרה המון — וגם אם נדמה לי שהתגברתי וששכחתי במציאות אני מתרחקת, לא עונה לשיחות, לא יוזמת שיחות, מתחמקת בכל הזדמנות ויודעת שמשהו צריך להשתנות . שבועיים אחרי זה אני נרשמת לקורס מקוון של ד"ר מאטה גאבור, פסיכולוג קנדי בן 78 ממוצא הונגרי, שטוען שכל מחלה פיזית ופסיכולוגית מקורה בטראומת ילדות שלנו . ולא, לא חייבים לעבור התעללות בשביל לעבור טראומה . מאטה נוגע בכל הנקודות הרגישות שלנו : בבושה, באשמה, ביכולת שלנו לקבל ולאהוב את עצמנו, והוא עושה את זה ברכות נוקבת, שנכנסת היישר לנשמה . אחרי כמה שעות של צפיי...
אל הספר