יאללה | 32 שבשתים-עשרה בלילה . מרגע זה יש שלוש עלילות שמתרוצצות לי בתודעה : הראשונה — שהיא מתקלחת ולכן היא לא עונה, השנייה — שמישהו חטף אותה ולכן היא לא עונה, והשלישית — שהיא ישנה . המחשבה הטורדנית שהיא מתעוררת ומגלה שהלך המסע כל כך מבעיתה אותי, שלראשונה בחיי אני מתקשרת לשכנה ומבקשת ממנה לעלות ולצלצל בפעמון . השכנה משאירה אותי על הקו ונותנת לי לשמוע את עוצמת הדפיקות, שלגמרי מחזקות את ההסתברות של עלילה מספר שתיים, כי את מה שאני שומעת גם מתקלח חירש היה שומע וגם מת היה מתעורר . השכנה מגדילה לעשות, יורדת לחצר נעמדת מתחת לחלון ומתחילה לשאוג . כל אותו הזמן אני בקשר הדוק עם השעון ועם הדמיון שלי . שוב ושוב אני מדמיינת אותה מתעוררת, מגלה שהיא מאחרת, שומעת את זעקות השבר ויודעת שזה יהיה סיוט . במקביל, אני גם בקשר עם האמא הלא-הליקופטר שאני רוצה להיות . אי אפשר שהאחריות על התעוררות הנערה תישאר תמיד שלי . איך היא תלמד אם לא יכאב לה ? אני שואלת את עצמי ומיד אומרת לאחותי, "נראה לי שאני לוקחת מונית הביתה . " אני מנסה להזמין מונית באפליקציה ולא מצליחה, רצה לקניון, מוציאה מזומן, יוצאת לרחבה מתנשפת, פונה ...
אל הספר