רבקה רביץ | 262 "אם לא תשתי את זה, לא היית בפיג'י," הסבירה לי ריאני, המארחת, בסבלנות ובמבטא פיג'יאני מתגלגל . ישבנו בבר מאולתר שגגו עשוי במבוק, וכולם הזמינו בירה מקומית . המלצר, הלבוש בחצאית שקצותיה משוננים, הניח על בול העץ הנמוך ששימש כשולחן את הבקבוקים שאגלי קור נטפו מהם . הוא חלץ את הפקקים . הבירה שיחררה מעט את חרצובות לשוננו . "ראיתם איך קובי פשט היום את החליפה והשתלב יפה בשטח ? " השתעשענו על חשבונו של מפקד האבטחה . היה חם מאוד, והמאבטחים המקומיים לבשו אפודות קלילות ולא הרבה יותר . "רוצים טקס קאווה ? " ניגש אלינו הבעלים של הבר, "תנו עשרים דולר ובואו לסככה השנייה . " הבטנו זה בזה והחלטנו שכן, למה לא . גררנו רגליים לאוהל הסמוך והתיישבנו במעגל על גזעי העץ הנמוכים . במרכז המעגל, על גבי שולחן מתכת, היתה מונחת קערה אדומה גדולה . הבחור הפיג'יאני הצעיר והגבוה שעמד לידה העביר מים מכמה כדים אל הקערה . "זהו שורש הקאווה . מגררים וטוחנים אותו כמה פעמים . זהו סוד המשקה," אמר והסתובב בינינו עם שקית נייר בהירה ובתוכה שורשים טחונים . הוא ניגש שוב לקערה, מכסה את ידיו בפיסת בד אדומה, שופך מעט מהשורשי...
אל הספר