| 143 אם וארץ כך, קרוב אליי, פתאום התקלפה ממני הקשיחות שעטיתי כל היום, ודמעות ההתרגשות התחילו לעלות בעיניי . התעשתי מהר . 'נשאיר את הרגשות לשלב מאוחר יותר של היום, כשנגיע הביתה,' חשבתי . "בואי ניקח אותו לכותל," אמר לי איציק . חשבתי שזה רעיון מצוין . כשנחמה הגיעה ביקשתי מהאבטחה ומהנהגים להתארגן ליציאה . שני רכבי שרד שחורים המתינו לנו ברחבת הכנסת . איציק ליווה את רובי עד לאבני הכותל ברחבת הגברים . אינני יודעת מה הם חשבו שם לעצמם ומה ביקשו, אבל בעודי נשענת על דלת רכב השרד, עדיין לא מאמינה ולא מעכלת את שהתרחש, זלגו מעיניי דמעות ספורות . הודיתי לאלוקים . חודשי המרוץ הארוכים עברו מול עיניי כמו בסרט, ובמשך כל הזמן הארוך הזה איציק תמיד היה שם בשבילי . סבלני, מטפל לבדו בבית ובילדים, מכין לי בכל בוקר שקית עם סנדוויץ' ופירות, ופעמים רבות מגיע למשרד בצהריים רק כדי להביא לי ארוחה חמה . לא יכולתי להרשות לעצמי להתמסר מדי לרגשות, הייתי חייבת מיד לחזור ולהיות יעילה . היו כל כך הרבה עניינים לסדר . הצוות כולו הלך לבית של רובי לשתות משהו ולצפות בשידורי החדשות של הערב, אבל אני נאלצתי לחזור לכנסת, לארגן כמה...
אל הספר