רבקה רביץ | 96 רימון" שבמדרחוב בן יהודה, אמרתי בהומור שחור למזכירותיי : "אם אתפוצץ, תגידו למשפחה שלי שאהבתי את כולם ושידאגו לי בבקשה לקבר עם נוף יפה . " ירדתי במדרגות האבן הישנות שבבניין ג'נרלי, וכשיצאתי לרחוב יפו, התפוצץ מטען עוצמתי בתחנת האוטובוס הסמוכה לבניין פרידמן המקושת, ממש מעבר לכביש . הפיצוץ היה מחריד, המדרכה רעדה תחת רגליי . את שבריר השנייה של הדממה האימתנית, החותכת, שהגיעה לאחר מכן לא אשכח לעולם, גם לא את העשן השחור שהיתמר מעל תחנת האוטובוס . ואז באחת החלו צרחות אימים של פצועים, וסירנות של אמבולנסים התערבבו בסירנות רכבי המשטרה שנהרו במהירות למקום . ניסיתי לעלות בחזרה בריצה במדרגות למשרד, לחזור למקומי, אבל רגליי לא נענו לי . הן קפאו במקומן, ורק לאחר שניות שנדמו בעיניי כנצח הצלחתי לחזור פנימה . מחלונות משרדי ראיתי הכול . ובאותו ערב כשחזרתי הביתה, לא פסקו הצלצולים באוזניי והברכיים שלי רעדו בלי שליטה, הבהלה הקיפה אותי כמו ענן סמיך ומחניק . הבוקר היה הרחוב שקט במיוחד, והשקט הרגיע אותי . ערב חג השבועות היום . המשרדים היו סגורים, ורוב החנויות לא נפתחו בגלל החג המתקרב . תנועת האוטוב...
אל הספר