לדעת ולהתנסות בחוויות חדשות, וכל עיר חדשה שהגעתי אליה מילאה את ליבי התלהבות ופליאה . בשנת 1950 הייתי חופשי סוף - סוף לנסוע ליעדים שבימי ילדותי לא היו אלא חלום רחוק . בזכות נסיעותי בדרום אפריקה, באנגליה, במערב אירופה ובצפון אמריקה הצלחתי להתגבר במידת מה על הזעם ועל הרגשת האובדן שהניחה בי המלחמה . יכולתי להתקדם ולהתחיל מן ההתחלה, להתמקד בהווה וגם בעתיד . עם זאת הייתה לי אהבתי לישראל כמגדלור באפלה, והיא שהעניקה לי את הכוח ואת האומץ להמשיך במסע חיי, בייחוד בימים שבהם הרגשתי שמשאבי הפנימיים ריקים ומדולדלים . כשעליתי על המטוס באותו יום דרמטי ומושלג בתל אביב גמרתי אומר לשוב כשאוכל לתרום תרומה של ממש לארצי . בכל מסעותי נשאתי עימי את זכר ישראל, ובכל מקום שגורלי הביאני אליו לא שכחתי אותה . נדרתי לתרום למדינת ישראל, לגמול למולדת שהעניקה לי גאווה רבה כל כך, ולכן ידעתי תמיד, ואחת היא לאן נסעתי, שבסופו של דבר יעשירו החוויות שאני חווה בדרך את התרומה שאתרום לישראל . כשתמו מסעותי השתקעתי במונטריאול שבקנדה . שם פגשתי את סטפני, נישאנו ויחד גידלנו את ארבעת ילדינו, רפי, שרון, נעמי ודנה . במהלך שהותי בקנדה ...
אל הספר