133 ,1948 הוא הזיכרון העז ביותר שלי מתקופת הקורס . כולנו נאספנו בחדר האוכל של המחנה והאזנו בדאגה לרדיו . המחנה היה שרוי בהאפלה מוחלטת ; כל האורות כובו והחלונות היו מחופים היטב, על השולחנות הבהבו נרות קטנים, ובשעה שהמתנו להודעתו של בן - גוריון שמענו את החדשות האחרונות על התקפות הערבים בירושלים ועל איומי המלחמה מצד כל שכנותיה של המדינה החדשה – ירדן, מצרים, סוריה, עיראק ולבנון . כולנו כציבור היינו שרויים בחרדה ובחשש כבד, ודומני שהכל הרהרו באותו הזמן אם בבוא היום יעמוד לנו כוחנו נגד כל צבאות ערב המצוידים היטב ומאומנים יותר מאיתנו . דממה עמוקה השתררה . האוויר היה תלוי בכבדות בחדר המואפל, המעיק . ואז נשמע קולו של בן - גוריון : "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ - ישראל – היא מדינת ישראל", ובבת אחת התחלפה הדממה בתרועות שמחה וקריאות צהלה . בתוך המהומה טיפס אחד מחברי על השולחן ופצח בשיר הרגשני "בערבות הנגב" . איש לא הפריע בעדו, וכולנו עמדנו קפואים כמקומנו בחיל וברעדה לנוכח הרגע ההיסטורי הגדול, שבא לידי ביטוי בקולו ובמילות השיר : "אם תרצו, חבריא, אין זו אגדה" . ספינות עמוסות פליטים התחי...
אל הספר