פרק ארבעה־עשר: בבית ההבראה לחולי שחפת

139 זיהום ראשוני שדרש בשלב הראשון שאתרחק מבני המשפחה והפניה לסנטוריום, מוסד בידוד לחולי שחפת, ובשלב השני, במקרה של החמרה, אשפוז בבית הבראה לחולי שחפת . כך הגעתי בחודש נובמבר 1947 לטירה בשָׁוַניאק- לָפָיֶט ( Chavaniac - Lafayette ) . האם נסיעה זו בישרה על נסיעותי הרבות לארצות- הברית כעבור זמן ? באותה עת לא הייתי מודע לגמרי לחומרת המחלה . למעשה, לא הרגשתי באמת חולה . הייתי קצת עייף אבל סברתי שזה נובע מהגדילה ומן המחסור במזון אף שהייתה לי זכות לתלוש מספר J3 שנועד לנערים בני שלוש- עשרה עד עשרים ואחת ולנשים בהיריון . אבל על- פי יחסם של הורי, שהביטו בי בחמלה ובאהבה, ושל חברי לכיתה, שראו בי מוקצה, הבנתי שמצבי חמור . בגלל משקע הזיכרון הקולקטיבי של כל נזקי השחפת בצרפת ומידת ההדבקה של המחלה, ברגע שהגעתי לשָׁוַניאק- לָפָיֶט הוכנסתי לחדר בידוד למשך ארבעים יום . הייתי סגור, שרוע במיטה ובלא כל ביקור חיצוני מלבד הבדיקה היומית של רופא תורן, וחיי עברו בראשי כמו סיוט מציאותי . שוב הופרדתי מהורי, הפעם בגלל מחלה . נראה שהגורל התעלל בחיי האומללים ואולי שלח לי מסר שעלי לסמוך רק על עצמי בכל הנוגע לגורלי בתור...  אל הספר