122 גילית הורויץ השגת ידיעות על המטופל, כלומר הכרתו, התוודעות ולמידה של דפוסיו האישיותיים והרגשיים, מתבססת על פונקציות ששייכות להשגת ידע, ובהן פונקציית הזיכרון . כאמור, ידע חדש מתווסף לידע קיים שנצבר בזיכרון, חובר אליו ומרחיב אותו . אלא שהישענות על הידיעות הקיימות במאגר הזיכרון אינה מספקת עוד בפרדיגמה העכשווית, הטוענת שכל ידיעה מקורה הוא O-ב והינה תופעה שעברה תהליך של התמרה עד שהגיעה לכלל ניסוחה כידיעה . ביון מבקש לחדד את מגבלות ההישענות על הזיכרון כפונקציה של ידיעה, ולהציג בו בזמן את אי-נמנעותה של הישענות זו . בדיונו ביחסים בין הידיעה ובין המקור לכל ידיעותינו, ביון חוזר וטוען : O עומד כסימן 121 באומרועבור האמת האבסולוטית לכל אובייקט ושל כל אובייקט . "אובייקט", כוונתו אינה להצביע על חפץ, כי אם על אובייקט של תודעה שיכול להיות חפץ, מחשבה, דימוי, ייצוג, או אדם . היות כל אובייקט נובע O-מ הינה טענה שהופיעה כבר 122 שחוזרת על עצמה משום חשיבותה . טענה זו, כזכור, קודם, מבוססת על התפיסות הפילוסופיות שנמצאות תחת המטרייה של ההנחה הטרנסצנדנטית, ומבססת באורח ברור ומובהק את עמדתו הטרנסצנדנטית של ביון...
אל הספר