88 גילית הורויץ 92 דומה שכתיבתו מממשת את כוונתו ( קרי, ממשות של ההפשטה ) . זו . משמעו של דבר, לעניינו, הוא צמצומו של פער שקיים בין התיאוריה ובין ההתרחשות הקלינית, ואפשר שנאמר שהמטא- תיאוריה והקליניקה הן שני הפנים של אותו הדבר, ממש כשם O-הש ותופעותיו הינם כאלו . ברמה המטא-תיאורטית, כאמור, כל אובייקט המופיע בתודעתנו הוא התפתחות O-מ , הוא הפן הנגלה של O , הוא הוראה מוחשית שנגזרה O-מ , כדברי קאנט . ביון ממשיך וגוזר מכך יישומים והשתמעויות להתנסות עצמה : האנליטיקאי אינו יכול לדעת את "המציאות האולטימטיבית", את O-ה , את הדבר-כשלעצמו, את הנואומנון של - לדוגמה - הכיסא, החרדה, הזמן או המרחב ; אך האנליטיקאי יכול לדעת את התופעה המסוימת, את הפן הנגלה של O , וזאת באמצעות תודעתו, חושיו, נפשו, ובאמצעות מחשבתו האנושית שיכולה לחשוב : הוא יכול להכיר כיסא, חרדה, זמן ומרחב . "הכרתו" אותה משמעה שהחרדה האולטימטיבית, זו שהינה במרחב O-ה של המטופל, התפתחה עד לכדי ביטויים תופעתיים בני-חישה שעמם ניתן ליצור קשר של התנסות, הרגשה, חוויה, ידיעה . כל כמה שהאנליטיקאי "נהיה O ", טוען ביון, הוא יהיה מסוגל לדעת את האירועים...
אל הספר