ג. עולם מתפתח ללא־תכלית

יהדות ואנתרופוסופיה 442 ש "תכליוֹת טבע הן הנחות שרירותיות, ממש כמו הכוחות שאי-אפשר לקלוט אותם כרשמים" ( חירות, עמ' 142 ) . במילים אחרות, שטיינר דוחה את התכליתיוּת כהשערה מופרכת וחסרת בסיס, ויותר מכך — אבסורדית . בתפיסתו את הטבע כחסר תכלית דהיינו, שעיקרון התפתחותי סיבתי ( שבו המוקדם קובע את המאוחר ) מניע אותו, יש משום דמיון לתפיסות נטורליסטיות מודרניות, כגון זו של צ'רלס דרווין, וכן של ארנסט הֶקֶל, שבו ראה שטיינר את מבשרה ( העֻבָּרי ) 9 של החשיבה החדשה שבה דגל . כדי להבין את טיעונו של שטיינר שעקרון התכליתיוּת הוא ביסודו מוטעה ואבסורדי, יש לעמוד על ייחוד הגדרתו את התכליתיוּת : ה תכליתיוּת [ = מודגש במקור ] היא סוג מיוחד של רצף תופעות . תכליתיוּת קיימת באמת רק כאשר בניגוד ליחס בין סיבה לתוצאה, שבו אירוע מוקדם קובע אירוע שבא אחריו, קורה ההפך, ו האירוע המאוחר פועל באופן שקובע את המוקדם ( שם, עמ' 141 ) . הגורם המוּקשה בהגדרתו של שטיינר הוא שהתכליתיוּת מחייבת ( "קיימת באמת רק" ) ש אירוע מאוחר קובע את המוקדם ממנו , בשונה מקשר סיבתי שבו הסיבה מוקדמת, והיא הקובעת את התוצאה המאוחרת . לְמה התכוון ש...  אל הספר