ה. הישות המשיחית וה"אני"

הכריסטולוגיה האנתרופוסופית 225 חדשה לגמרי ניתנה לאישיות — החלק הנצחי, האלמוּתי שבה, נלקח ממנה . רק האישיוּת נותרה באשר היא ( שטיינר, נצרות כעובדה מיסטית, עמ' 145 - 146 ) . ולעומת זאת, על הזמן שאחרי הופעתו של המשיח הנוצרי, אומר שטיינר : אם אין מכחישים את הנצחיוּת, יש לייחס אותה לאישיות עצמה . האמונה בשינוי הצורה הנצחי של הנפש הפכה לאמונה בנצחיוּת אישית . האישיות קנתה לעצמה חשיבות אין-סופית, משום שהיא נעשתה לדבר היחיד שבו יכול היה האדם לדבוק, ומעתה, לא מפריד עוד דבר בין האישיות לבין האֵל הנצחי . הכרח היה לבסס קשר ישיר עִמו [ = עם כריסטוס ] . לפני הופעתו האדם עדיין לא היה מסוגל להפוך בעצמו לאלוהי בדרגה גבוהה או פחותה . היה הוא רק אדם העומד ביחס ישיר אך חיצון לאלוהים . אלו שהכירו את מושגי המִסטריות הקדומות, מוכרחים היו לחוש בגוון החדש לגמרי שחדר להכרת העולם [ = עם הופעתו של המשיח ] ( שטיינר, 36 שם, עמ' 146 ) . את תיאורו זה של שטיינר, על התמורה שחלה במַעבר מחוכמת המִסטריות שלפני הנצרות לזו שהחלה עם הופעתה, אפשר להאיר באמצעות הצבעה על ויכוח ידוע בסוגיית הישארות הנפש, שהתקיים בין מחזיקי גישות...  אל הספר