122 ע ו פ ר ס י ט ב ו ן כשהיינו נוסעים לשישי-שבת לסבא וסבתא, באשדוד של שנות ה- ,80 חיכינו בציפייה לטקסים הקבועים : הצפייה המשותפת בסרט הערבי, הקידוש וסעודת השבת, התפילה בבית הכנסת בשבת בבוקר, ההליכה לחוף הים הסואן, טקס ההבדלה . . . המסורתיות הזו, שבדרך כזו או אחרת, שותפים לה מרבית המזרחים בישראל, היא לכאורה פרדוקסלית : הדתיים בזים לה בגין בינוניותה הדתית, אך גם החילונים בזים לה בגין אותה בינוניות ( "מנשקי הקמעות" ) . אלא שלמי שכמוני גדל לתוכה, המסורתיות נדמתה תמיד כעמדה המתאימה ביותר להתמודדות עם הסתירות האינהרנטיות לקיום האנושי המודרני : התשוקה שלנו לשינוי ולניידות, שאותן מלבות הגלובליזציה ותרבות הצריכה, לעומת ההזדקקות שלנו לנקודות משען של המשכיות ושורשיות ; המציאות החילונית של "הסרת הקסם מהעולם" אל מול הצורך האנושי באמונה בגורל ובכוח עליון ; הנאמנות למורשת היהודית ( "שרשרת הדורות" ) אל מול הפתיחות אל החברה הכללית ; הרצון למימוש עצמי אל מול ההשתייכות הקהילתית והערבות ההדדית . זוהי תפיסת העולם המסורתית המזרחית שהעניקו לי הוריי ושאותה אני מנסה להקנות לילדיי . כך, למשל, בבת המצווה שלה, ק...
אל הספר