“ברלין היא לא ויימאר" 279 בין שתי הגרמניות במרכז ברלין, וכן אתרי זיכרון שהוקמו במחנות ריכוז לשעבר, היו למקומות עלייה לרגל, חלק מאותה תרבות הנצחה ( Erinnerungskultur ) גרמנית שרק הלכה לאחרונה והתעצמה . עם התווספותם של עוד ועוד שלטי זיכרון, ״אבני נגף״ ואנדרטאות יכלה גרמניה להתגאות, באופן פרדוקסלי, בכך ש״בשום מדינה אחרת אין ייצוג כה רב של פשעיה שלה" . במקרה הגרוע עלול הדבר להוביל למעין "זחיחות הנצחה" ( Erinnerungsstoltz ) , שמנוצלת למטרות פוליטיות בציניות, ובמקרה הטוב היא מהווה חלק מתהליך מתמשך 3 של חינוך, שעשוי להוביל ל״לימוד, הרהור ופיוס" . בו בזמן התפתחה גם תרבות הנצחה יהודית . מוזאונים — בייחוד זה שחודש, הורחב ועוצב מחדש בתכנונו של הארכיטקט דניאל ליבסקינד בברלין, אך גם מוזאונים קטנים יותר וראוותניים פחות ברחבי הארץ — הציגו אלפיים שנות חיים יהודיים בגרמניה, הרבה מעבר לפרק הטרגי והעקוב מדם המתייחס לשואה . הם מושכים אליהם מיליוני מבקרים, גרמנים ותיירים מכל העולם . לצד סיפור העבר הם מציינים גם את המשך הקיום היהודי בגרמניה . במינכן ובדרזדן, במיינץ וברגנסבורג נבנו בתי כנסת חדשים או שוקמו בת...
אל הספר