הוראת עדויות: בין אמפתיה לביקורת

112 | חינוך היסטורי : זירות וזיקות השואה . הפעם היחידה שבו היו דמעות בכיתה הייתה כשסטודנטית תיארה את תגובתו של בנה לצפירה ביום הזיכרון . הצפירה, כך עלה מדברי הסטודנטים, מגלמת את הטראומה, מאלצת את אזרחי ישראל להתמודד איתה ומעוררת טראומות אחרות . כמו הצפירה כך גם לימוד נושא השואה עצמו הוצג כחוויה טראומטית שנכפית על הלומדים . הסטודנטים תיארו משא מצטבר, המתעצם משבוע לשבוע, וצובע את חייהם גם מחוץ לשיעור : "זה לא שאנחנו לומדים את נושא השואה יום אחד בשבוע, כי הוא מלווה אותך לאורך כל השבוע" . במקביל, הסטודנטים זיהו בין השואה ובין מדינת ישראל . הנרצחים, השורדים ואזרחי ישראל הוצגו כחלק מאותה שושלת גבורה וניצחון . אחד הלקחים המרכזיים של השואה, כפי שבא לידי ביטוי בשיעור, הוא שמירה על ביטחונה של מדינת ישראל . זאת ועוד, כהמשך של הזיהוי בין השואה ובין מדינת ישראל, השואה נתפסה אצל רבים מהסטודנטים כעניין של ישראלים, שלאחרים אין סיבה להתעניין בה או אפשרות להבין אותה . הנחה זו עלתה לראשונה כשהכיתה דנה במאמר של פלמן ( 1991 ) שתואר לעיל . חלק מהסטודנטים התפלאו שאמריקנים לומדים על השואה, והניחו שהם לא יכולי...  אל הספר