106 | ספר שמות לדרך, אולם לא הספיקו להניחו להחמיץ, אלא אפו אותו כמות שהוא, בגין החיפזון שבו אולצו לצאת ממצרים . לזכר אירוע מכונן זה נצטווינו לאכול מצה בליל היום הראשון, ונאסר עלינו החמץ לצורותיו בכל ימי הפסח . אולם, הסתכלות זו נתקלת בקושי חזיתי נוכח פסוקים אחרים בפרשתנו, המדברים מראש על חובת אכילת מצה ואיסור חמץ עוד לפני שעת אפיית המצות החפוזה בעת היציאה מצרים . בפרשיית החודש, שנאמרה למשה ולאהרן בראש חדש ניסן, ושבה מפורטות ההכנות הנדרשות להקרבת קרבן פסח מצרים, נכלל הציווי : "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו" ( י"ב, ח ) . כלומר, ההוראה המחייבת אכילת מצה ( יחד עם הצלי והמרורים ) מתייחסת לתחילת ליל היציאה ממצרים ( "בין הערבים" ) כשאירוע הגירוש בחיפזון עדיין לא התרחש ! ואם לא די בכך, בצמוד להוראות דרך אכילת הקרבן, ולהוראות מתן הדם על הבית כאמצעי לחמוק מפורענות מכת הבכורות המאיימת, מצווה הכתוב לחוג את חג הפסח לדורות במתכונת הבאה : "שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי" ( י"ב, טו ) . ואם לא ד...
אל הספר