פרשת מקץ שבע ורעב

פרשת מקץ | 73 הואיל והחקלאות שימשה כאבן פינה במערכת הכלכלית של מצרים הקדומה, נוצרה תלות מוחלטת של המשק המצרי הקדום בספיקת הנילוס . גרינץ בספרו עתיקותו ייחודו וקדמותו של ספר בראשית ( עמ' 112 ) , מביא את דברי פליניוס שעוד בימי השושלת הראשונה נהגו למדוד את מפלס המים, ולהגדיר את רמת תפקוד המשק בהתאם . כך " 12 אמה הן אות לרעב ; 13 עדיין רעב ; 14 מביאות שמחה ; 15 – ביטחון" . הווה אומר : המרווח בין 12 אמות ל- 15 אמות, הינו הפער בין רעב כבד לשבע גדול, במונחי פתרונו של יוסף . על פי נתונים אלה ניתן לשער כי יבול שנת רעב כבד ( 12 אמה ) , הגיע לכדי שליש מהיבול בשנת שבע גדול ( 15 אמה ) . ולכדי מחצית מיבול שנה נורמטיבית ( 14 אמה ) . מכאן, כי שנת שבע גדול סיפקה יבולים העולים על יבול שנה נורמטיבית בכמחצית ( % 50 ) . כלומר, כל שנה משבע שנות השבע הגדול, סיפקה מזון ברמה נורמטיבית לאותה שנה, ו- % 50 מהרמה הנורמטיבית לשנת רעב עתידית . חישוב זה מתבסס על הנחת לינאריות של מפלס המים לפי המפתח של פליניוס . ייתכן בהחלט שבמציאות ההידרולוגית, כל אמה נוספת של מפלס, תורמת לרמת היבולים יותר ( ואולי פחות ) מחלקה היחסי ...  אל הספר