257 פרק יג ר "לפיכך מברכין על האש במוצאי שבתות שהיא תחילת ברייתה" מעלה" . המדרש שבבבלי אינו דן באיזון הראוי בין נתינת הדעת לבין הכרת גבולותיה ; לדידו, משעה שניתנה דעה לאדם, הוא חופשי לנפשו ואינו נדרש ליחסי גומלין בינו לבין נותן הדעת . האדם לא היה צריך שהקב"ה יזמן לו אבנים ליצור את האור ( כמו בירושלמי ) , אלא הוא עצמו "הביא שני אבנים וטחנן זו בזו . . . והביא שתי בהמות והרכיב זו בזו" וכך יצר את האש ואת הפרד . שלא כירושלמי, הבבלי אינו מבדיל בין יצירת האור ליצירת הפרד והוא כורך את שניהם יחד : שניהם נוצרו כאחד, באותה שעה, ומכוח אותה דעת שניתנה באדם . עובדה זו באה לידי ביטוי גם בניסוח הלשוני-ספרותי המקביל, המתאר בדרך זהה את אופן עשיית האור והפרד בידי האדם : "הביא שני אבנים" / "הביא שתי בהמות" ; "טחנן זו בזו" / "הרכיב זו בזו" ; "ויצא מהן האור" / "ויצא מהן הפרד" . עיצוב ספרותי זה עומד בניגוד לעיצוב המדרש בירושלמי, שבו ההקבלה הלשונית היא בין מעשי הקב"ה לבין מעשי האדם ( כפי שראינו לעיל ) . בנקודה זו מצוי הבדל יסודי בין הירושלמי לבבלי . הירושלמי שובר את ההרמוניה המתוארת בבבלי, כשהוא מבדיל בין יצי...
אל הספר