143 פרק ז ר נס פורים וקריאת המגילה בראי הירושלמי והבבלי במדרש זה הקב"ה תולה כביכול את אשמת עיכוב הגאולה בכורש שעליו הוטלה המשימה לבנות את המקדש ולקבץ את גלויות ישראל ; אולם הוא לא עשה כן אלא נתן רשות לעלות — הא ותו לא . כורש נתן להם אפוא את האפשרות אולם לא השתמש בסמכותו כדי להכריח אותם לעלות . מבין שיטי מדרש זה נשמעת ביקורת מסותרת-אך-נוקבת על הימנעותם של יושבי הגולה מלשוב לארץ ישראל . העולים והיושבים בארץ ישראל לא סלחו לבני בבל שלא עלו לארץ ישראל . זיכרון היסטורי זה נותר צרוב בתודעתם של בני ארץ ישראל במשך דורות רבים, והם האשימו את בני בבל באסון שפקד את העם היהודי עם חורבן בית שני . ואכן, בחשבון ההיסטורי החמצת ההזדמנות הזו והשלכותיה לא נשכחו, והדים לכך אנו מוצאים בסיפור אחר המובא גם הוא בבבלי ( יומא ט ע"ב ) : ריש לקיש הוי סחי בירדנא . אתא רבה בר בר חנה, יהב ליה ידא . אמר ליה : אלהא ! סנינא לכו [ = ריש לקיש היה שוחה בירדן . בא רבה בר בר חנה, נתן לו יד . אמר לו : אלוקים ( לשון שבועה ) שונא אני אתכם ] דכתיב "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז" ( שיר השירים ח, ט ) ...
אל הספר