110 פרקי מועד באגדת הירושלמי המשכו של הסיפור מתרחש בזירה שונה ; המקום, הדמויות והאווירה משתנים . ר' חנינה מצוי לבדו, הרחק מעיני הציבור ( כנראה בדרכו הביתה לאחר התענית והתפילה שלא נענו ) , ומסתכל לשמיים ורואה שהאוויר עודנו זך, ללא עננים, ומפיו נמלטת האמירה — שניתן לראותה כעין תהייה של צער בינו לבין עצמו — "עד כדון הכין" [ = עדיין כך ] ? ! ר' חנינה חוֹוֶה עם הציבור את התענית והתפילות- לגשם וליבו נחמץ למראה השמיים הבהירים שטרם התחולל בהם השינוי המיוחל . האמירה "עד כדון הכין" נמלטת מפיו כמעט מבלי משים וניתן לשמוע ממנה את הכאב והצער הנלווים לה ; בדרך האמירה לא נשמעת נימה של תלונה, לא עזות מצח, וגם לא בקשה או פקודה לשינוי המציאות . לא-בכדי נקט המספר בירושלמי לשון זו, שיותר משיש בה ממשות מחייבת יש בה תחושת לב של שותפות עמוקה בצרת הציבור . אמירתו של ר' חנינה נאמרת בחשאי, ברשות הפרט, בינו לבין עצמו ולבין קונו ; היא מתרחשת באפיק שונה, אפיק של לפנים משורת הדין שבו צדיקים נסתרים יכולים לפעול . הציבור לא היה עד לצערו, לא ראה אותו ולא שמע את דבריו, ואף אסור היה לו לדעת עליהם — שהרי לכאורה הם מנוגדים...
אל הספר