הַמִּזְבֵּחַלֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַנִיחֹחַ" ( ב', יב ) . מאחר שיש להביא את מנחת הביכורים חמץ, היא איננה יכולה לעלות על המזבח, ויש להסתפק בתנופתה, והכוהנים יאכלו לחמים אלו . מורכבות זו חריגה ואומרת דרשני : מדוע להביא בתורת 'מנחה חדשה' דבר מה שאיננו יכול לעלות על המזבח, כלומר בפועל הוא איננו יכול להיות קורבן . אפשר היה לטעון שאכן אין מדובר בקורבן אלא במתנה לגבוה, בדומה לביכורי פירות שיש להניפם לצד המזבח, אולם הכתוב מציג את שתי הלחם כקורבן . כאמור לעיל, כבר באיסור החמץ הכללי נאמר - "קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה'" ( ויקרא ב', יב ) , וגם בפרשתנו נאמר : "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'" ( טז ) . לא די בכך שנאמר שיש להביא 'מנחה', אלא גם נאמר שיש 'להקריבה', כך שכל קורא מצפה לשמוע על קורבן מנחה העומד להיות מוקטר על גבי המזבח, כשאר המנחות . למרבה ההפתעה, רק בתיאור המפורט של מנחה זו, בפסוק העוקב, מתגלה שמדובר ב"לֶחֶם תְּנוּפָה", ולחם זה הוא "חָמֵץ תֵּאָפֶינָה" . לא 'וְהִקְרַבְתֶּם' אלא 'תְּנוּפָה', שהרי לא מביאים 'מִנְ...
אל הספר