(1) שתיקה — הצורך האנושי בקושיות שאין עליהן תשובה

שביעי פרק 630 ר " נ מתאר את הדיבור שבו נברא העולם ) או ' הממלא ' ( כגילום החכמה האלוהית ) בדומה ל ' לוגוס ' היווני , שמשמעו היגיון לוגי ודיבור כאחד ( . ואולם , מעליו מצוי מקור הדיבור שתיקה , שממנו נובע גם ' החלל הפנוי ' . כלפי ההמון מתגלה ממד זה כסתמי , והוא ממד ה ולכן עליהם " לעבור " מעליו ; אך כלפי צדיקים בדרגת משה הוא — כחסר היגיון וממשות , מתוך קיום והוויה בתוכו , עצמו מבטא משהו שמעבר להיגיון , המקבל את מובנותו מתוכו וההבנה . ולא מתוך הדיאלקטיקה הסיבתית של השפה ר " נ מדגים זאת בקושיית ' צדיק ורע לו ', העולה בחריפות במדרש על ר " ע , שכאשר חזה משה בנבואתו בהשגותיו של ר " ע בתורה מזה ובעינויים שעונה על ידי הרומאים מזה , שאל : " זו תורה וזו שכרה ? ! " . עד רמה מסוימת ניתן להצדיק את הרוע במושגי שכר שכוונתו הסופית לטוב ; אך רמה מסוימת של סבל , בעיקר ועונש , או ברצון אלוהי עלום של חפים מפשע , ומבט כללי על עצם קיומם של הרוע והחיסרון בעולם , מביאים את האדם להכרה באבסורד הקיומי , שכל תשובה תהווה ניסיון נואל או ציני להצדיקו ; אפילו פכים למכשיר בלבד הגאולה המובטחת בסופו נראית כהתאכזרות לאנושי ...  אל הספר
תבונות