108 איכה : מייאוש לתפילה הזה המקונן מדבר אל ירושלים בגוף שני . 19 חלק זה מתאפיין באופן טבעי בהיבט אישי יותר ובהתייחסות פנימית לאירועים . כאמור לעיל, חלק זה נתחם במבנה מעטפת : בין הפסוק הראשון בחלק זה, פסוק יא, לבין הפסוק האחרון שבו, פסוק יט . בפסוק יא המקונן מתאר את בכיו על המצב, את דמעות עיניו על השבר של "בת עמי" בכלל, ועל הרעב של התינוקות בפרט . בפסוק יט המקונן מציע לירושלים לשפוך את ליבה כמים לפני ה', ולשאת תפילה על התינוקות הסובלים מהרעב : ( יא ) כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה . ( יט ) קוּמִי רֹנִּי בליל [ בַלַּיְלָה קרי ] לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת . המסגרת הזו אינה פורמלית בלבד, והיא משקפת את התוכן העמוק של החלק הזה : בעיה ופתרונה . המקונן מציע לירושלים ( בפסוקים יח - יט ) לבכות לפני ה', ולשאת את כפיה לפניו . נשיאת הכפיים ופנייה אל ה' היא הפתרו...
אל הספר