החלק הראשון - פסוקים א-יא

73 קינה א לבתי העיר, ואולי לערי יהודה שנחרבו : "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ, וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה" ( על ערי יהודה דובר גם בפסוק ט ) . אפשר לקבל את כל האפשרויות האלה, אולם נראה מתוך ההקשר שב"מחמדיה" הכוונה היא בראש ובראשונה למקדש, כפי שעולה בשורה הבאה . היכנסו של צר למקדש הוא נקודה כואבת ביותר . ירושלים נראית כעומדת מהצד, ורואה כיצד האויב נכנס למקדש : "כִּי רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ" . המילה "כי" היא במשמעות "אכן" ( התרגום הארמי וכן ר' יוסף אבן כספי ) , והיא מדגישה את ההיגד הזה . אכן, בואו של הצר למקדש הוא אירוע שיא בחורבן, וזה גורם למקונן להתפרץ שוב ולפנות אל ה' בגוף שני : "אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ" . פנייה זו של המקונן אל ה' באה להציג את האירוניה הגדולה של המצב הנוראי של החורבן . בפנייה זו המקונן רומז לאיסור על העם לבוא בקהל עם עמים שונים, כפי שכתוב בחוק בדברים כ"ג : " ( ד ) לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם . ( ז ) לֹא...  אל הספר
תבונות