137 אין קץ לאין שובך זו תנועה מעגלית, ספירלית, אל עבר אובייקט שקוע, בלתי נגיש, תנועה שמייצרת זמניות מקובעת, שבה העבר נטוע בהווה ומכסה על האפשרות לחיות את הִשתנות ההווה ולהשקיף לעתיד . תנועה כזאת מונעת התמלאות של האני בתכנים חדשים ומשמעויות חדשות, ואדרבה, מרוקנת אותו כמו נסוג משפל לשפל עד כדי התייבשות של כל מקור חיות . ללא שפה חיה, שפה שמחוברת לרגשות ולדחפים, הדיבור אינו תורם להתהוות העצמי כישות מתחדשת, אלא חותר תחתיו ומרושש אותו . במילים של פרויד, "התסביך המלנכולי מתנהג כמו פצע פתוח [ . . . ] ומרוקן את האני עד כדי התדלדלות מוחלטת" ( פרויד 2002 : 20 - 21 ) . מבנה סובייקטיבי של שלילה כפולה תהומית, יוליד, כאמור, מה שקריסטבה מכנה "דיבור מדוכא" : [ דיבור ] חוזר על עצמו, מונוטוני או מרוקן ממובן, שאפילו הדובר, בטרם יצלול אל האלם, לא יוכל לשמוע [ . . . ] . המובן אצל המלנכולי מעורר רושם . . . שרירותי, או לחלופין נבנה בזכות תגבורת מרבית של ידע ורצון לשליטה, אולם נראה שהוא משני, קפוא במקצת [ . . . ] הוא יכול מלכתחילה להיות משתמט, לא בטוח, לוקה בחסר, כמעט אילם : "מישהו" מדבר אליכם כשהוא כבר משוכנע...
אל הספר