182 שלמה זנד פתגם ערבי ידוע אומר שלא ניתן למחוא כפיים ביד אחת . ואמנם, בהיסטוריה הארוכה של הרעיונות הדו-לאומיים בפלשתינה המנדטורית, מול "ברית שלום" ו"איחוד", מול מרטין בובר וליאון מאגנס, לא נשמעו כמעט קולות ערביים שהביעו נכונות להשתלב בקיום דו-לאומי משותף . הסיבה לכך הייתה ברורה וכבר הוזכרה בפרק הראשון בספר זה : לארץ צרה וקטנה, שחיים בה קרוב למיליון תושבים, מגיעים מתיישבים עם אידיאולוגיה לאומית הטוענת שהמקום שייך להם מאז ימים ימימה . בדמיונם ההיסטורי של הבאים, אבות אבותיהם הוגלו בעת העתיקה, ולאחר קרוב לאלפיים שנות "נדודים" מיוסרים, צאצאיהם הישירים החליטו לשוב לביתם . אין להתפלא שלא נמצאו ערבים משכילים שהיו מוכנים להשלים עם הנרטיב הזה, שהכיל בקרבו את הטענה ל"זכות היסטורית" על אדמה, שהם עצמם, אבותיהם ואבות אבותיהם נולדו בה . חייהם של המוסלמים והנוצרים הערבים, לצידם של האורתודוקסים הא- ציוניים, "ספרדים" ו"אשכנזים" כאחד, התנהלו במשך מאות שנים 224 גם אם על מי מנוחות ולא נוצרו בעיות אקוטיות ביחסים ביניהם . היהדות נתפסה כאמונה נחותה לאסלאם, ומדי פעם גם פגעו בה בשל כך, היא לא הייתה שנואה על יד...
אל הספר