דנה אמיר 44 ממותו שלו . במובן זה סצנת ההישרדות מושתתת תמיד על נרטיב כפול . הנרטיב הכפול הזה נוכח בתוך השיח - או למעשה היעדר השיח - בקרב דורות של ניצולים . מלאכת האֵבֶל של הניצולים האלה איננה נוגעת רק לאובדנים הקונקרטיים שחוו אלא כרוכה באופן בל יינתק בהכרה בכך שקיומם מושתת על האובדנים הללו, ואפשרי במידה רבה בזכותם . במאמר העוסק באשמת הניצול בקרב ניצולי שואה, מציע אלפרד גרווד ( 1996 , Garwood ) כי אשמת הניצול היא למעשה הגנה מפני הקטסטרופה הגדולה יותר, הקשורה בחוסר האונים המוחלט . מאחר שחוויית אשמה מניחה, גם אם לא במודע, אפשרות של בחירה ( שהרי ללא אפשרות בחירה אין טעם להאשים את האדם על שנהג כפי שנהג ) - היא מהווה הגנה מפני החוויה הקשה מכול, היא חווית היעדר הבחירה . אולם גם אם נניח, בעקבותיו, כי אשמת הניצול היא מכניזם הישרדותי החוצץ בין הניצול לבין חוסר האונים הקטסטרופלי שלו - זהו מכניזם הגנתי הגובה מן הניצול מחיר כבד . אחד הגילומים הקיצוניים של המחיר הזה בא לידי ביטוי במלאכת האֵבֶל המורכבת של מי שאכנה כאן בשם "הניצול הַשַׁכּוּל" . כוונתי להורים ששכלו את ילדיהם והם עצמם ניצולי שואה או צאצא...
אל הספר