נטע ענבר-סבן 426 למקומות עבודתם : אבי לתעשייה הצבאית ואמי לבית החולים איכילוב . שוב איימו האויבים על חיינו . לאחר מכן המלחמות איימו בעיקר על חלקים מהמדינה הצעירה : צפון, דרום ועל אלה חלק מהעם לעומת "חייםשהשתתפו בה . החלה תחושה של "חיים במלחמה" אצל כרגיל" בחלקים אחרים . במלחמות הראשונות נהנו הדרג הצבאי והפוליטי מתמיכה קולקטיבית של העם . במלחמות האחרות כבר נבקעה חומת האחדות ורבו קולות הקוראים לסיים את המלחמה בלבנון ולצאת ממנה, ולאחר מכן גם מעזה . העם פוצל . . ים בכלל לאחלקים סבלו סבל רב ואילו אחר , כאשר קבעה כללים חדשים למלחמות 1991 - במלחמת המפרץ איחדה אותנו שוב שהכרנו עד אז . העורף הותקף ביודעין ובמתכוון ונקבע אופי חדש למלחמה . מאז אלו הן מלחמות ישראל . נחצה לעד הגבול בין "לוחמים ולוחמות", "חיילים וחיילות" ם, ילדים, נשים וגברים המותקפים בבתיהם . המאומנים לתפקידי לחימה ובין זקני בעשר השנים, שבמהלכן התנדבתי בשדרות בטיפול בילדי בית ספר יחד עם רינה פורת וד"ר ברט מלצר, הבנתי לעומק והרגשתי את הפער בין חיי וחיי ילדיי הסדורים והשגרתיים לבין חייהם של אלה המותקפים כל העת בתוך ביתם . הפחד התמידי ...
אל הספר