נספח ג : על תחיית המתים והישארות הנפש ] 334 ] לממשיים . אלה היו אמורים להתגשם למנחות בפועל בעולם המתים שבו המשיכה להתקיים נפש הנפטר הזקוקה למאכל ולמשקה . אכן, במצרים שבה חנטו את המתים, האמינו שנשמת הנפטר ( ה'בּא' ) שבה לבקר את החנוט, או את פסלו של הנפטר . על האמונה שנשמת הנפטר זקוקה למנחות מעידים גם דברים שבכתב . בעלילת גִּלגַּמֶש הבבלית מצאנו כיצד גלגמש שומע על המתרחש בשאול מנפשו של רעהו אֶנכִּדוּ שעלתה מהשאול . שם, מי שיש לו צאצאים שידאגו לו לאחר מותו, יאכל וישתה, וזה אשר לא העמיד צאצאים יהיה חסר ( שפרה וקליין, בימים הרחוקים ההם, עמ' 293 – 294 ) . במצבת פַּנַמֻוַמלך יאדי / שַׂמאַל ( אמצע מאה ח' לפסה"נ ) הכתובה ארמית, נזכרות אכילה ושתייה בזיקה לנפש פנמו . פנמו כותב שכאשר יזכירו את שמו במהלך הקרבת קורבנות לאל הדד : "ת ] א ] כל נבש ( נפש ) פנ ] מו ] עם הדד ותשתי ( ותשתה ) נבש פנמו עם ה ] ד ] ד" וגו' ( 22‒ 21 : 214 . KAI, no , הטקסט בא גם בשו' 17 – 18 אלא שהוא פגום ביותר שם ) . ובמצבה הארמית של כַּתֻמֻוַ ( מפקידי פנמו ) הוא מבקש כי עם הקורבנות שיקריבו לאלים יקריבו גם לנפשו : "ויבל לנבשי ...
אל הספר