174 | משה דוד הר חכמים . וכמו שכבר נאמר לעיל, באשר למאה הרביעית ניזונים אנו עדיין מספרות חז"ל, מתלמודה של ארץ-ישראל וממדרשי האגדה . אופייני לספרות זו היעדרה המוחלט כמעט של היסטוריוגרפיה ואף של כרונוגרפיה . שכן לחכמים לא היה כל עניין בהיסטוריוגרפיה . דבר זה ניכר מאוד דווקא על רקע ההשוואה עם המקרא, שבו ( ובמידה רבה גם בשרידי הספרות היהודית מארץ-ישראל מימי בית שני ) מצויה ספרות היסטוריוגרפית ( נביאים ראשונים ; עזרא ; נחמיה ; דברי הימים ) , שהיא ההיסטוריוגרפיה הקדומה ביותר שנוצרה בעת העתיקה בארצות המזרח התיכון ובארצות הים התיכון, מזה, וכן על רקע ההשוואה עם ספרותו של העולם היווני, ההלניסטי והרומי, המלאה היסטוריוגרפיה, מזה . חכמים לא ראו בהיסטוריוגרפיה כל תועלת וביכרו הפקת לקחים בתחומם של תמונת עולם היסטורית ( Geschichtsbild ) , השקפה עיונית היסטורית ( Geschichtsphilosophische Gedanke ) ומוסר השכל היסטורי ( Geschichtslehre ) מן האגדה האומנותית-המורליסטית הבדיונית, שהייתה בעיניהם עדיפה, לשם כך, הרבה מהתיאור ההיסטוריוגרפי הנאמן למציאות והמדויק ( Sallustius, Bellum Catilinae, IV, 3 [ ) quam ver...
אל הספר