המרקסיסטיות . כבר בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים החלו מועלות טענות שלפיהן המרקסיזם רציונליסטי , לוגי ודטרמיניסטי מדי . בשנות העשרים טען מאו בתוקף שרצונם וטענותיהם של האיכרים , ובמיוחד של מנהיגיהם , חשובים הרבה יותר מהמתנה פסיבית לכך שהתנאים החומריים של המהפכה ייווצרו מאליהם באופן דטרמיניסטי . בשנות השלושים דחה אנטוניו גרמשי את האמונה שהשפל הכלכלי יסתום בהכרח את הגולל על הקפיטליזם , וטען שחיסול הקפיטליזם יצריך יוזמה יצירתית מצד ההמונים . אך יוזמה יצירתית זו , טען , לא תהיה רציונלית או נחרצת , אלא סובייקטיבית ולא צפויה . התיאוריה המוקדמת מבית מדרשה של אסכולת פרנקפורט , מצידה , טענה שהמרקסיזם דבק מדי בתבונה , שהתבונה מובילה לפתולוגיות חברתיות ניכרות , ושתיאוריה חברתית מוצלחת צריך שישולבו בה כוחות פסיכולוגיים רציונליים פחות . במשך שני עשורים זכו קולות אלו בעיקר להתעלמות ונדחקו הצידה בידי הקולות הדומיננטיים של התיאוריה המרקסיסטית הקלאסית , השפל הכלכלי ומלחמת העולם השנייה , ובידי האמונה שברית המועצות מראה לעולם את הדרך האמיתית . אבל בשנות החמישים החלו שתי התפתחויות מתמזגות זו בזו , האח...
אל הספר