המאה השמונה-עשרה . בשני המקרים , הראיות היו נגדם . במהלך עידן הנאורות , התפיסה הרווחת הייתה שהטיעונים הטבעיים של הדת בנוגע לתאולוגיה מלאים חורים ושהמדע הולך ומספק הסברים נטורליסטיים נוגדים לדברים שהדת הסבירה באופן מסורתי . הדת עמדה בסכנה של הרחקה מהחיים האינטלקטואליים . באורח דומה , בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים , טיעוני השמאל בדבר פוריות הסוציאליזם והגינותו נכשלו בתיאוריה ובמעשה , והקפיטליזם הליברלי העלה במהירות את רמת החיים של כולם והוכיח את עצמו כמכבד את חירויות האדם . ההוגים הדתיים בשלהי העשור הראשון של המאה השמונה-עשרה ניצבו בפני בחירה : קבלת הראיות וההיגיון כערכאה העליונה ודחיית האידיאלים הדתיים היקרים לליבם עד מאוד — או דבקות באידיאלים שלהם ותקיפת הרעיון שלפיו לראיות ולהיגיון יש חשיבות כלשהי . הראשונה , ביקורת " היה עליי להתכחש לידע ", כתב קאנט בהקדמה ל , חיל ורעדה " כדי לפנות מקום לאמונה " . " האמונה ", כתב קירקגור ב " תובעת את צליבתה של התבונה " . הוא המשיך אפוא לצלוב את התבונה ולהלל את האי-רציונלי . ההוגים השמאליים של שנות החמישים והשישים של המאה העשרים ניצבו בפרשת דרכ...
אל הספר