אנדריאס הויסן ופרנק לנטריקיה . בין כל השמות הגדולים של התנועה הפוסטמודרניסטית אין ולו אחד שאינו שמאלי מאוד . כך שמתרחש דבר נוסף מלבד האפיסטמולוגיה . חלק מ " הדבר הנוסף " הזה קשור לעובדה שהפוסטמודרניסטים לקחו ברצינות את הערתו של פרדריק ג ' יימסון : " כל דבר ' בניתוח 1 אחרון ' הוא פוליטי " . רוח הערה זו של ג ' יימסון היא העומדת מאחורי ההאשמה הפוסטמודרניסטית העקבית שלפיה האפיסטמולוגיה איננה אלא כלי של כוח , ושכל הטענות לאובייקטיביות ולרציונליות מכסות על אג ' נדות פוליטיות של דיכוי . סביר מאוד אפוא שההטפות הפוסטמודרניות לסובייקטיביות ולאי-רציונליות עשויות לשמש גם הן כלי שרת להשגת מטרות פוליטיות . אבל למה ? חלק אחר של אותו " דבר נוסף " הוא שהחשיבה השמאלית שלטה בחשיבה הפוליטית בקרב האינטלקטואלים של המאה העשרים , במיוחד בקרב אינטלקטואלים אקדמיים . אפילו כך , הדומיננטיות של החשיבה השמאלית בקרב פוסטמודרניסטים היא בגדר תעלומה . במשך רוב ההיסטוריה האינטלקטואלית של הסוציאליזם הגנו עליו כמעט תמיד על בסיס התבונה והמדע של המודרניזם . הסוציאליזם של מרקס היה הצורה הנפוצה ביותר של חשיבה שמאלית קיצונית ,...
אל הספר