128 נונה אורבך שצמוד לסטודיו . אני מתייחסת לתהליך כאל גניזה, כמו שמתייחסים לכתבי קודש . אלו פיסות נפש ואשמור עליהן שבע שנים . מה משמעות הדבר, שמטופל השאיר אחריו מקטעים מיצירתו ? עתה אני אחראית לחלקים הפיזיים שהם הרחבה וייצוגים של זולת, אני אמורה לקבל את ההחלטות בנוגע אליהם . מדוע זה כך ? מטפלים באמנות תופסים את החפצים שהמטופל יוצר כתיעוד אינטימי . אנו קנאים לכל נייר ופסלון . לעיתים אנו חשים אי-נוחות כשמטופל רוצה לזרוק עבודה . אנו מתייחסים לעבודות כחלקי עצמי של היוצר - לכן המטפל הוא גם שומר . לאורך הטיפול אנו שומרים בהרבה מובנים, אבל עכשיו זה מעט שונה . הוא שונה מכיוון שלאחר המפגש האחרון המטפל הוא זה שילך לבדו במסע הזה שבע שנים, כאשר הוא מחזיק במטופל שלו בתודעתו . בעקבות זאת, הארכיב תופח לאורך השנים ומכיל מסעות מגוונים שהמטפל הוא הפוסע בהם לבדו . כאשר אני זקוקה למשהו מהמחסן שלי, כמו צבעים או כלי עבודה, אני משתדלת שלא לראות את התיקיות הנמצאות שם או אפילו לדמיין אותן, שכן מכמה מהן עולים צלילי בכי וצעקות . אני משתדלת להתעלם מהן, לקחת מה שאני זקוקה לו ולצאת משם במהירות . רוב הזמן אני שוכחת ...
אל הספר