להשפעת חב"ד על הגות הראי"ה : אין סוף ואורו 249 האצילות ולא אין סוף . ניתן לראות בכך ביטוי לבחינה מחודשת מצד הראי"ה, שכן בקובץ הראשון לא הגביל בחריפות כזו את הדיון לאור אין סוף בלבד, והתנודד בין שתי הדרגות כפי שעוד נראה להלן . זאת ועוד : בדיון זה מתגלה יחסו הדיאלקטי של הראי"ה למקורותיו . מצד אחד הוא קורא להתמקד באופן בלעדי באור אין סוף . המושג שהודגש יותר מכל בשיח החב"די על ראשית ההתהוות הוא גם המפתח ללמידה בכללה . מצד שני הוא מבקר בחריפות את היומרנות החב"דית בתורת הכוונות להגיע לאין סוף עצמו ובעקיפין גם בעיסוק האובססיבי בָּראשית, וכל זאת בלא להזכיר במפורש את שמה של החסידות . לדידו הפנייה האובססיבית לאין סוף איננה “עילוי אלא ירידה" . בפנקס הדפים הרביעי השווה הראי"ה את הפנייה לאין סוף לאלילות . לדידו תורת הכוונות צריכה לפנות לספירות ולא לאין סוף . הוא כתב : מה שמחשבין בדבר עצמיות האלהים, ומכוונים לזה במחשבה למרכז העבודה, כלומר למלא את רצונו של אלהים, מצד עצמותו האישית, היא בזמן הזה מאבדת כל סגולה והוד אלהי, והיא משפלת את הנפשות לשפלותה של האליליות הפעוטה, שהיתה מכוונת לעומת הילדות הפראית...
אל הספר