266 דרך, מרצה ; כתבתי ספרים, רשמתי רישומים, ציירתי ציורים, הייתי שחקן קולנוע לעת מצוא, ניגנתי באקורדיון ובמפוחית פה . לצערי, לא הזדמן לי לעבוד בתור זמר אופרה ורקדן בלט, אבל לך תדע, אולי זה עוד מחכה לי . . . אך במשך פרק הזמן הממושך ביותר בחיי ( פרט לעיסוקי בציור ) , יותר מארבעים שנה, הייתי מורה לרישום . יותר משלושים שנה מתוכן אני מלמד רישום באקדמיה לאמנות בצלאל . יום אחד, כדי לסכם במובן מסוים את העניין שעסקתי בו כמעט כל חיי, התחלתי לכתוב את הספר הזה . כעת, כשהוא כמעט נשלם, אני חייב להודות במה שייסר אותי מרגע שהבשיל בי הרצון לכתוב אותו : אני חושש שאין בספר שום צורך, ולא מפני שהוא לא טוב . אני מקווה שהוא טוב דיו, ומוכן לעמוד מאחורי כל מילה . אין בו צורך, כי אנו חיים בתקופה שבה הרישום, שהיה בזמנו בסיס לכל סוגי האמנות החזותית ( לדברי מיכלאנג‘לו שהובאו בתחילת הספר ולדברי סלוודור דאלי, שאמר : “בתור התחלה, לִמדו לרשום“ ) , והשליטה בו היתה תנאי לאיכות, נותר בשולי התודעה האמנותית . כדי להצליח היום בתחום האמנות, ידיעת הרישום אינה מחויבת המציאות, אפילו ההפך הוא הנכון . היום מגיעים אלי סטודנטים שנה...
אל הספר