155 על חלל פנים, בל קנטו, בלגן ודמיון . . . הבמה חייבת להימצא מיטה . היא מסמלת בית, חיי משפחה, חמימות - כל מה שחייל שבילה ארבע שנים בבוץ ובשוחות, חשוף לסכנת מוות, כמהּאליו . אבל האישה כלל אינה ממהרת להציג את המיטה, כי המיטה היא מקום הבגידה . כיצד, אם כן, ניתן לשלב את שני הרצונות המנוגדים, לתת להם ביטוי גשמי ? אחרי שניסו הסטודנטים במשך שעות אחדות, ללא הצלחה, למצוא למיטה מקום מתאים על הבמה, אייזנשטיין אמר : “טוב, מספיק שברנו את הראש . עכשיו בואו נשבור את הקיר . “ בעזרת מחיצות הם יצרו בעומק הבמה חדר פנימי, שמבעד לדלתו הפתוחה נראית מיטה . היא נוכחת ואינה נוכחת כביכול, ובכך ממחישה, מצד אחד, את שאיפותיהם של השניים, ומצד שני, נותנת מקום ליצירת מיזנסצנות נוספות : למשל, החייל מנסה להיכנס לחדר השינה ואשתו משתדלת להוביל אותו למקום אחר, וכדומה . אם כבר נסבה השיחה על תיאטרון, חבל לא להזכיר את האמירה המפורסמת של אנטון צ‘כוב : “אקדח שמופיע במערכה הראשונה של המחזה, חייב לירות עד סוף המערכה האחרונה . “ עשרות שנים אחרי צ‘כוב ואייזנשטיין יכתוב פסיכולוג אוסטרי, ויקטור פרנקל, את הספר האדם מחפש משמעות . הרע...
אל הספר