] 222 [ בד רך אל הנ שיות "הַטַּנְבּוּר" הוא שיר בסגנון שירי ה- Ubi sunt ( בלטינית : "היכן הם" ) הימי-ביניימיים . שיר געגועים והרהור על חלופם של חיי האדם . סיומו של השיר — "הֵן מְאוּם לֹא הָיָה לָנוּ . כָּל מְאוּם . / רַק שִׂמְחָה שֶשָׂמַחְנוּ, לָעַד לֹא תָנוּם" ( עמ׳ 185 ) — מחבר אותו בעדינות אל שאר שירי הספר, אבל החיבור פתוח ומחויך . זהו סיום אופייני לשירי ה"היכן הם" המבטלים את שהיה כלא היה, והוא מצרף את השמחות ההן, שחלפו עם "יְמוֹת הַחֹל", אל "שמחת העניים" שאין לה דבר עם השמחות ההן . בקריאה ראשונה "הַטַּנְבּוּר" נראה חיוור מעט ליד השירים העזים והדרמטיים המקיפים אותו, אבל בקריאה שנייה ושלישית של שירי הספר מתבהרת יותר ויותר נחיצותו הרבה בתפקיד אתנחתה אשר מרפה לרגע את המתח, משתיקה את חצוצרות יום הדין ויוצרת מרווח נשימה, ובעיקר מזכירה עיקר גדול שנמצא תדיר ברקע הדברים : השלום . עולמם של החיים שבו היופי הוא "עֲלָמוֹת וּשְׁוָקִים", ומרכז העולם בו הוא הרחוב . השלום החודר מבעד לשיר אל בין עמודי שמחת עניים איננו רק בגדר ניגוד, אלא הוא העיקר ששירי הספר באים ממנו ושבים אליו . רק השלום יכול לכונן...
אל הספר