פרק ג: הקורא נקרא קריאת חירום — "שִׁיר הַשֶּׁקֶר"

] 174 [ בד רך אל הנ שיות מישהו לקרוא אותם הוא בונה למענם קרקע של מציאות מצוירת . אמנם לספר יש עולם מלא של דמויות ורגשות, אירועים פוליטיים ופרטיים, אבל אין לו קרקע, ולקורא אין דרך להמציאה . הכלי המרכזי, הראשוני, לכל התמצאות — הן במרחב ( איפה הדובר נמצא ? האם הוא יכול להיות בתוך סדק שבקיר ? ) הן בזמן, הן במהות ( האם המת יכול ליידוֹת אבן ? לקרב חֵמֶת אל פֶּה חָרֵב ? ) — נשלל ממנו . גם הדרך אל האגדה נשללת ממנו : המת-החי איננו בגדר רוח רפאים התובעת את דמה בבלדות עתיקות או חורקת בצירי הדלתות כבסיפורי אדגר אלן פּוֹאו אוסקר ויילד או קמה מן הקבר כבעולמם של טולקין או רולינג . הוא נוכחות אשר כוללת בחובה יום-יומיות מעשית ושיטתית כשל עקרת בית ויכולת נאום של מוכיח בשער מימי ירמיהו . אפילו הדרך אל הדמות הבדויה המובהקת והמופרכת ביותר של הספרות — המספר ה"יודע-כול" שיכול להיות בכמה מקומות בכל זמן ולדעת מה רוחש במוחם של גיבוריו ולפעמים גם במוחם של כלבים וחתולים — חסומה בפניו . המת-החי ב שמחת עניים נמצא בעולם . הוא עד לו במקום ובזמן . הקוראים מתבקשים אפוא לזנוח את נקודת המוצא התפיסתית לא רק של חייהם אלא ג...  אל הספר